<h1>חוקות הדיינים סימן רל"ג</h1>
<h2>דף יט:</h2>
עדים שהיו חתומים בשטר ומתו ובאו עדים ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל קטנים היו או פסולי עדות או אנוסים היו באותה שעה שחתמו באותו שטר הרי אלו נאמנים משום מגו שהיו יכולין לומר אין אנו מכירין כתיבת ידם, אבל אם אמרו אנו מכירים חתימת ידם אבל פסולים היו באותה שעה שחתמו הרי אלו נאמנים אם אמרו תוך כדי דיבור שאמרו כתב ידינו הוא זה כמש"ל ואותו שטר אינו כלום וב"ד קורעין אותו מיד כך מפו' בפ' האשה שנתארמלה ואם בעל השטר תפס בממון של הלוה שלא בפני עדים אין מוציאין אותו מידו מגו שהיה יכול לומר לא תפסתי ממנו כלום נאמן הוא לומר אם תפסתי כדין תפסתי כך דעת ה"ר יונה ז"ל ואם יש עדים אחרים שאמרו כתב ידם הוא זה או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אפילו בשטר אחר שהוא מקויים בב"ד בין שיצא מתחת ידו בין שיצא מתחת יד אחר אין גובין בשטר זה כלום משום דשנים ושנים הם וכיון שכן מעמידין הממון בחזקת מי שהוא עכשיו ומ"מ אין קורעין אותו שטר ואם תפס בעל השטר בנכסי הלוה אין מוציאין אותו מידו ואפילו תפס בעדים משום דמעמידין ממון בחזקת מי שהוא עכשיו.
<h2>דף כ.</h2>
וכתב הרב אב"ד ז"ל דלעולם אין מקיימין את השטר אלא משתי שטרות ואפילו הוחזקו בב"ד כדי שיהיו שני עדים על כל חתימה וחתימה, אבל הר"א בר דוד ז"ל כתב שאין זה נכון אלא אפילו משטר א' מקויים בב"ד מקיימין ממנו שטר אחר ולזה הביא ראיה מפ' האשה שנתארמלה ויש מי שאומר שאין מקיימין אלא מחתימת ידי העדים אבל מספר שכתבו העדים אין מקיימין ממנו השטר, אבל אחרים פירשו דאפי' מספר מקיימין את השטר ולזה הביאו ראיה מהירושלמי מפרק האשה שנתארמלה [ה"ג] ובזה הירושלמי הוא מפורש דאפילו מכתב שלומים מקיימין את השטר וכתב מורי תמ"ך בחידושיו בפ' גט פשוט שאם בעל חוב הוא חתום בשטר חוב מכתיבת ידו ונתקיים בב"ד חתימת ידו אעפ"י שלא מצאו להתקיים חתימת העדים החתומים באותו שט"ח הוא מקויים ולפיכך נהגו בברצלונה לחתום החתן בכתובה.
